להבין מצלמה ולהתחיל לצלם במצב "ידני"

הסתכלת פעם על העין האנושית מקרוב?

אפשר לראות בקלות איך בחושך האישון שלנו נהיה גדול (כדי להכניס אור) ואילו בחוץ, באור מלא, הוא מתכווץ.

כך בדיוק עובד הצמצם של העדשה - כשהוא פתוח נכנס יותר אור ואילו כשהוא סגור - פחות.

המצלמה שלנו מורכבת מהמון רכיבים, ובטח, ריבוי הכפתורים יכול לבלבל ככל שהמצלמה יותר חדישה ומתוחכמת. עם זאת, כדי ליצור תמונה בסיסית, יש 3 דברים עיקריים להתמקד בהם בהתחלה (יותר מזה, היום גם במרבית הניידים אפשר לעבור למצב ידני ולשלוט בשלושת אלו):

צמצם -

הוא ה"אישון" - צמצם פתוח מכניס יותר אור ובתמורה גם גורם לאזור הפוקוס להיות קטן יותר (מה שנקרא בשפת צלמים "בוקה" - הדמות חדה ואילו הרקע מטושטש). ככל שהצמצם פתוח יותר, כך אזור הפוקוס יהיה קטן יותר, עד שעין של המצולם תהיה חדה והאף כבר מטושטש.

מאחר והערכים במצלמה הם שברים שערכם גודל העדשה/מיפתח הצמצם, באופן מבלבל מעט - f18 הוא צמצם סגור ואילו f2 הוא פתוח שיכניס למצלמה יותר אור (נושא מבלבל מעט כשנכנסים למתמטיקה, לכן לרב קל יותר לזכור שמספר צמצם נמוך = יותר אור).

מנסיוני, צמצם הוא אחד הערכים החשובים כדי להגדיר תמונה - אם אנחנו מצלמים נוף, הצמצם צריך להיות סגור, שכן נרצה לקבל הרבה פרטים בתמונה.

בצילום קבוצה, ערך של 2.8 יטשטש את מרבית האנשים ולכן גם הוא נמוך מדיי. מנגד, בצילומי ילדים ומשפחות קטנות, f2-2.8 נותן בוקה רך שמאוד אהוב על צלמים ועוזר להפריד את המצולם מהרקע.

(עדי, בצמצם 2.8, מצולמת כשגבה רחוק לרקע, מה שמסייע גם כן להפרדת המצולם)

תריס -

בעצם במצלמה יש שני תריסים - הם אחראים לכמות האור הנכנסת ולמהירות התמונה. נדמיין צילום של אדם רץ. אם נשאיר את התריס פתוח להרבה זמן - יהיה בתמונה הרבה אור, אבל הדמות תמרח, שכן מרגע תחילת הצילום ועד סופו, הוא כבר יזוז מהמקום. ולהפך, תריס סגור (כלומר מהיר) יתפוס את הרגע, אבל יכניס פחות אור.

פה נכנס השיקול של מה מצלמים - ילדים לרב נעים ממקום למקום, ולכן תריס של 1/200 ומעלה ישאיר אותם ברורים וחדים. כסא שנצלם בבית אפשר גם 1/100 (או פחות, בעיקר אם יש חצובה. חשוב לזכור שתזוזת הידיים שלנו שאוחזות מצלמה גורמת גם היא לרעידות שמשפיעות על החדות במהירויות נמוכות). בצילומי מים נהוג להעמיד את המצלמה על חצובה ולהשאיר את התריס פתוח מספר שניות, כך ישנה מריחה יפה של מים ועננים, בעוד האבנים ושאר הטבע הדומם נשאר במקומו.

(יסמין. כאן בחרתי בתריס מהיר כדי "לעצור" את תנועת הגלים ולא לפספס את ההתזה שלהם)

ISO -

היא רגישות החיישן לאור.

החלטנו על איזה תריס וצמצם נרצה לצלם את התמונה ובכל זאת, יצא ששניהם יחד מביאים לתוצאה חשוכה מדיי (תת חשיפה). אבל נניח ואנחנו מצלמים ציפור בשעות הערב, הרי אי אפשר לוותר על התריס המהיר וכדאי גם צמצם פתוח. מה עושים? מעלים את רגישות החיישן של המצלמה. ככל שנעלה את האיזו, כך החשיפה תהיה מאוזנת יותר ונכונה לתמונה שרצינו לקבל. מנגד, כשעולים למספרי איזו גבוהים (תלוי מצלמה ועדשה), התמונה תהיה מגורענת יותר ופחות חדה.

(בצילום ארועים או בשעות שקיעה, אפילו כשהפלאש עובד - לרב לא נקבל מספיק אור. פה התמונה צולמה עם פלאש, צמצם 2.8, תריס 160 ואיזו 12800)

3 הערכים הללו - תריס, צמצם ואיזו מהווים את משולש הזהב של הצילום. עליה של אחד מוריד את האחר.

לרב נהוג להתייחס קודם כל לתריס ולצמצם ולפיהם להתאים את האיזו שכן הערכים האלו שולטים בצורה המירבית כיצד תראה התמונה הסופית שלנו.

הדרך כי קלה להבין את המדדים והיחס ביניהם היא פשוט לנסות. לקחת את המצלמה בשעות שונות ולצלם פרח, חיה כלשהי או אפילו מים זורמים בברז.

(מהרשת. אחת הטבלאות הנפוצות והנוחות להבנת הערכים)